איך לאחות את השברים?! /ויקטוריה ל.
בשבעה באוקטובר התעוררנו לתוך "השבת השחורה" ולאחר מכן למלחמה איומה או בשמה הרשמי: "מלחמת חרבות ברזל". מלחמה בה נרצחו, נאנסו, נשרפו, נפלו קורבנות רבים. רבים מידי. מלחמה מזעזעת שהשפיעה גם על הדור שלנו עד כדי טראומה. טראומה שתישאר אצלנו בנשמות ולא תשכח במשך שנים רבות. אני כאזרחית מדינת ישראל ציפיתי שהמדינה לא תיתן למצב הנוראי הזה לקרות כי היא תמיד מגנה עלינו, נכון??
גם קיוויתי שהמדינה תשחרר את החטופים במהירות בגלל שאי אפשר לדמיין את הדברים הנוראיים שהם עוברים שם. אבל המדינה פשוט מחליטה להילחם ובמקביל לנסות להחזירם. וזה גם הפתיע ואיכזב אותי. כי מבחינתי קודם צריך להחזיר אותם ורק אח"כ להילחם בחמאס. אני לא יכולה לחשוב על כך שהם ממשיכים לסבול ולהתפלל שיושיעו אותם מהגיהינום הבלתי נסבל שהם עוברים. ככל שהזמן עובר הם עלולים לאבד תקווה במדינה שהאמינו בה כל חייהם. האמינו שתמיד יוכלו לסמוך ולהאמין שהמדינה קודם תגן עליהם מפני כל סכנה כזו או אחרת. הם עלולים להרגיש שנטשו אותם ועוד במקום הכי חשוך ואפל בלי טיפה של אור. הדבר היחיד שהם רואים אלו מפלצות אדם.
ומה עם החיילים שבשבעה באוקטובר ראו את חבריהם נופלים בזה אחר זה? איך יתמודדו עם המראות הקשים והטראומות שחוו? והמשפחות שאיבדו את ילדיהם במלחמה? כמה כאב....
אז מי צועק את צעקתנו? התקשורת. היא זו שמנסה לצעוק את זעקתנו מאז אותו בוקר של השבת ההיא... היא זו שניסתה לקרוא לצבא, לראשי המדינה להתעורר. היא ממשיכה לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה.
ומה יהיה אחרי המלחמה? אני חוששת לתוצאות של משבר האמון, במיוחד כלפי המדינה בגלל שהפרה את החוזה הבסיסי של הדאגה לאזרחיה. האמון נשבר וייקח זמן רב לאחות את השברים.