מכונת ציונים

"תפקיד החינוך הוא ללמד את הילד לחשוב, ולא ללמדו מה לחשוב". כשאסיים את 12 שנות הלימוד שלי ואסתכל על תעודת הבגרות שלי, לא אדע כיצד לחשב ארנונה, כי לחשב אינטגרלים חשוב יותר. לא אדע איך לבנות עסק מצליח כי לבנות דיאגרמות חשוב יותר. לא אדע את אשר ארצה ללמוד בלימודים הגבוהים כי לא לימדו אותי לחשוב, לימדו אותי מה לחשוב.

איפה החיים שלנו? איפה החיים שילד בן 17 צריך לחיות? נכון, לימודים זה דבר חשוב ואני מודה כל יום על עצם היותי תלמידה בישראל, על כך שאני מקבלת השכלה, בעוד ילדים בגילי במדינות שונות עובדים בפרך בתנאים קשים ולא יודעים בכלל קרוא וכתוב. אבל בכל זאת, מערכת החינוך לא יכולה לדרוש מילדים בני 16-17 להיות רובוטים, נולדנו למציאות מלאה פיתויים וגירויים. אני מוצאת את עצמי יושבת בשיעור תנ"ך והלק ג'ל של המורה מעניין אותי יותר ממסע סנחריב ליהודה.

כי אני כבר אחרי תשע שעות שאני יושבת על הכיסא ומצפה לי עוד שעה כזאת. כי אני אחרי ארבע שעות שינה בסך הכול. כי רק עוד יומיים מגיע הסופ"ש שגם בו :אלמד לשלושה מבחנים שיש לי בשבוע הבא.

וזה מכעיס אותי. מכעיס אותי שאני עובדת כל כך קשה, מסדרת את הלו''ז שלי לפי המבחנים הקרובים או מבטלת תכניות בשביל ללמוד. מכעיס אותי ש12 שנים תוקעים אותי בתוך מערכת שברגע שאצא ממנה לא אזכור דבר ממה שלמדתי בה.

מכעיס אותי שזה מכעיס אותי ועדיין, לפני כל מבחן באנגלית אני בוכה כי אני נכשלת, לפני הבוחן בגיאומטריה אני משננת לא לשכוח לכתוב מ.ש.ל ,ולפני הבגרות בהיסטוריה הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.

הרי בסופו של דבר מה אנחנו זוכרים מבית הספר? לא את המלך שלמה, אליעזר בן יהודה או פיתגורס, לא את גזרת חפי"צ או הפרזנט סימפל. אנחנו זוכרים חוויות, טיולים, חברים. אנחנו זוכרים את מסיבת הסיום שמסמנת שסיימנו, השתחררנו. אנחנו כבר לא מכונות ציונים.

תלמידים יושבים שעות על גבי שעות על מנת להוציא ציון סביר בבגרות. אנחנו כפופים למערכת הנקראת '"משרד החינוך", המערכת שמטרתה להעניק לנו השכלה גבוהה, אך האופן שבו היא פועלת, שגוי.

אני לא רוצה להיות עוד בורג במערכת שגויה שמפרקת תלמידים ושוברת אותם.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת ללמוד בכל יום משהו חדש, ואני באמת משתדלת להעשיר את הידע שלי בכל מיני תחומים.

השנה אני מרגישה שאני לא מצליחה ללמוד. כי אני לא לומדת, אני משננת, מקיאה ושוכחת . המורים והמחנכים בבתי הספר מסכנים גם הם, כי הם חווים את תסכולינו וסופגים את האשמות שלא באשמתם, כי גם הם סך הכל, ברגים במערכת.

התלמידים והנוער במדינת ישראל הם העתיד, הם השאיפה והחלום למדינת ישראל טובה יותר, הם החיילים והחיילות אשר צריכים בעוד כשנה וחצי להגן על הארץ הזו. והלוואי שהייתי מצליחה לחשוב על להחזיק נשק ביד, כי אז ילמדו אותי לחשוב, באמת לחשוב, ולא לפעול על אוטומט.