פגישה ראשונה עם עצב

אני זוכר את עצמי כילד בן 14 תמים, בגובה מטר 55, לומד בכיתה ח׳ שלא מבין עוד כלום מהחיים. וכל מה שרציתי זה רק להשיג איזה משחק מחשב חדש שיצא, ולשחק אותו עם חברים. חייתי שגרה די רגילה, קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש והולך לבית ספר, החיים היו מעולים, אמא הייתה מכינה אוכל, המקצועות בבית ספר לא היו קשים, וזמן חופשי היה קל להשיג. לא הייתי מודע למה שמסביבי מהסיבה הפשוטה שהייתי עוד ילד, לא היה בי רצון לחוות את העולם מכיוון שחשבתי שזה העולם. לא הייתי מודע למרחב הרגשות שבן אדם יכול להרגיש ותפיסות המבט שמסוגלות להיות, או להתפתח. ילד בן 14 שרק החל להכנס לגיל ההתבגרות ולא ידע שדברים יכולים כל כך להשתנות מסביבך ובתוכך בתקופת זמן של כמה שנים. הייתי משוכנע שאני אסתדר בחיים ואין עוד הרבה ללמוד, אבל טעיתי, ותקופה אחת בחיי פתחה לי כל כך הרבה נקודות מבט שעד היום מלמדות אותי, ואני אסיר תודה על כך. מאז שהייתי קטן, בריאותה של סבתא שלי לא הייתה במצב מצוין, ואף במגמת ירידה, היא אושפזה כמה פעמים בבית חולים אבל תמיד יצאה מזה כמו גדולה, אבל כמה פעמים אפשר לקבל מזל? כשהגעתי לכיתה ח׳, החלה הדרדרות בבריאותה, הייתי מודע לכך אך לא ידעתי איך להרגיש כלפי זה. הייתי משוכנע שהיא תצא מזה, הייתי רואה אותה כל יום וצוחק איתה, ואפילו שהיא לא ידעה עברית ואני לא ידעתי רוסית, הצלחנו לתקשר (בעזרת פנטומימה)

האהבה של סבתא שלי כלפיי הייתה אינסופית. מאז שנולדתי היא עזרה להוריי לגדל אותי ולהאכיל אותי. היא הייתה אוספת אותי מהגן ולוקחת אותי לפארק בשביל לשחק ועשתה את כל מאמציה כדי לעלות חיוך על פניי. אהבתי אותה מאוד למרות שכמו כל סבתא, הייתי מתעצבן כי היא הייתה מכריחה אותי לאכול וטענה שאני ״רזה״.

כשמצבה החל להדרדר בצורה מהירה, משפחתי החליטה שתבוא לגור אצלנו. כל יום אחרי לימודי בית הספר הייתי מגיע לחיבוק מלא אהבה,נשיקה וצלחת עם אוכל מוכן על השולחן בליווי חיוך שמגיע מלחי ללחי. היום גם המון צחוקים על אי הבנות שהיו בינינו כל פעם בגלל שלא הצלחנו לדבר. המצב היה מעולה אבל מעולה לא נמשך לעד. ככל שהזמן עבר, המצב נהיה קשה יותר, לא ידעתי איך להגיב אבל הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות זה לקום כל בוקר, לתת לה חיבוק ונשיקה וללכת לבית ספר. החלו לעלות למוחי מחשבות שאולי זה כבר הסוף. כל יום שעבר ראיתי את הסבל עולה ואת השמחה יורדת, אבל האהבה לא הפסיקה, החיבוק אחרי בית ספר שלפעמים היא לא רצתה לשחרר, והדאגה, שרק המשיכה. המצב המשיך להחמיר , הוריי ידעו שהדרך היחידה שהיא יוצאת מהבית הזה היא באמבולנס, וכל מה שנותר היה רק לחכות. וכצפוי הרגע הזה הגיע. בוקר יום שישי,התעוררתי לאלונקה שנמצאת אצלי בסלון ובפרמדיקים אשר מנסים לעזור לסבתא שלי לקום וללכת, באותו רגע הבנתי שזה הסוף. היא נשלחה לבית חולים, רציתי לעשות הכל בשביל לבוא ולבקר אותה, אך הוריי לא הרשו לי מהסיבה היחידה שהם רצו שאני אזכור אותה בזיכרון טוב. וכעת אני מבין זאת. את שבת העברתי בבית לבדי בזמן שהוריי בילו את זמנם בבית החולים, למחרת, כמו כל יום רגיל, קמתי לבית ספר, צחצחתי שיניים, התלבשתי ויצאתי לבית ספר, אך דקה בדיוק לפני שיצאתי עצר אותי אבא שלי והודיע לי שאם הוא מגיע היום לבית ספר לאסוף אותי, היא כנראה כבר לא איתנו. יצאתי לבית ספר כרגיל, נכנסתי לכיתה, אמרתי שלום לכולם והתיישבתי, ואז זה הגיע. בשעה תשע וחצי בבוקר, באמצע שיעור מתמטיקה, נשמעו שתי דפיקות על הדלת, באותו רגע נפל לי הלב, וברגע שנפתחה הדלת, הבנתי. בפתח הדלת עמד אבא שלי, מבקש רשות להוציא אותי מהשיעור, קמתי ובזמן שהחלתי לסדר את התיק, הסתכלתי על אבא שלי והנהנתי לעברו, רק בשביל לקבל את האישור שזה באמת קרה, הוא הסתכל עליי בחיוך קטן והנהן בחזרה, ומאז אותו רגע, עצב לא היה רגש פשוט, זה היה חלק ממני. ודבר אחד שלמדתי מתקופה זו, האפטר שוק הוא הרבה יותר חזק מהשוק.