נשבר הלב

הכל התחיל שהייתי בן שמונה, ילד טוב קטן ושמנמן. הלכתי ערב אחד למשחק כדורסל שדוד שלי השתתף בו. תמיד שמעתי שהיו מדברים עליו ועל עד כמה הוא טוב. אבל אף פעם לא התייחסתי לזה באופן מיוחד או שונה משאר הדברים שהייתי שומע, עד אותו הערב. המשחק התחיל ואני זוכר את האווירה שהייתה באולם אחרי שדוד שלי היה קולע סל.

מהצופים ביציע ועד החברים לקבוצה בספסל, הם צעקו מחאו כפיים עודדו ובעיקר ניסו לדחוף אותו במטרה שיקלע עוד סל. שריקת המחצית הגיעה ושתי הקבוצות ירדו לחדרי ההלבשה. ראיתי שכמה ילדים ירדו מהיציע למגרש והתחילו לשחק עד שהקבוצות יחזרו, אז כמו כל ילד עשיתי מה שכולם עושים ורצתי גם למגרש, אחרי כמה רגעים כדור שאחד הילדים זרק התגלגל לכיווני. הרמתי אותו ובאותה שניה אחרי שראיתי את דוד שלי עושה פלאים על המגרש עם אותו הכדור שאני מחזיק, הבנתי ואמרתי לעצמי שאני גם רוצה את זה.

וכך היה! יום אחרי המשחק מיד שסיימתי את הלימודים הלכתי למגרש הקרוב ביותר לביתי ופשוט שיחקתי. אמנם בהתחלה כל העסק היה נראה יותר כאילו אני מנסה להצחיק מישהו אבל עמוק בפנים ידעתי שבשביל להיות כמו דוד שלי אני אצטרך להקריב הרבה ולא להתייחס למה שיחשבו או יגידו לי. הרצון הלא מוסבר שהיה לי גרם להגיע למגרש כל יום אחרי הלימודים לתקופה מאוד ארוכה ואחרי ניסיונות כושלים רבים הדברים שהייתי עושה על המגרש התחילו להתגבש ולהראות יותר ויותר כמו כדורסל. אהבתי את השיפור העצמי שהרגשתי עם עצמי והשגרה הזאת מצא חן בעיניי. לקראת גיל עשר ואחרי שנתיים שאת רובם העברתי במגרש, אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לשחק בקבוצה? .לא ממש ידעתי מה זאת אומרת קבוצה ואיך זה עובד אבל הסכמתי והיא לקחה אותי לאימון ניסיון במכבי אשדוד. התאמנתי כל יום והעברתי ימים שלמים עם כדור ביד. הכדורסל הפך לדבר והמטרה העיקרית שלי בחיים. ועם הזמן ככל שהתבגרתי הפך להיות מקום המפלט שלי. הוא היה יותר מתחביב ומפעילות אחר הצהריים בשבילי, הכדורסל בנה אותי להיות ילד שיודע להתמודד עם קשיים החדיר בי ביטחון עצמי וגרם לי להעריך את היכולות שלי.

אבל לכדורסל היה מחיר כבד. זה דרש ממני להתאמן כל יום במהלך השבוע עם הקבוצה שלי ומעבר לכך הייתי הולך אחרי האימונים למגרש ומנסה לדחוק את עצמי לקצה בשביל להיות הכי טוב שאני יכול. בחורף שהיה יורד גשם עד הקיץ שהיה חמסין חונק, אבל האימונים היו ההקרבה הכי קטנה בכדורסל. חיי החברה שלי נפגעו לטובת האהבה וההתמכרות שלי לכדורסל ומעבר לחיי החברה הייתה לכך השפעה ענקית על אופן הלמידה שלי. כל הלימודים שלי במהלך התקופה הזאת היו על רגל אחת וגם את המעט שעשיתי, עשיתי בשביל לא לאכזב את אמא שלי. אבל עם כל הפספוס והפערים שידעתי שאני יוצר לעצמי שום דבר לא השתווה למה שהכדורסל גרם לי להרגיש. את המניע הזה שאף פעם לא כבה והידיעה העצמית שאני רק רוצה וצריך מזה עוד.

צברתי שעות מרובות על המגרש, באימונים, ובחדרי הכושר, והנה מתחיל להגיע הכאב הפיזי. הכאבים הקטנים שהתגלו עם הזמן, כאבי ברכיים , מרפקים , גב , וכאבים עזים בבית החזה. הכאבים האלה לא עמדו לעצור אותי כמו ששום דבר אחר לפני לא עשה. וכך הייתי ממשיך להתאמן ומנסה להדחיק את הכאב ולשכוח ממנו. אבל עם התגברות קצב האימונים לקראת המשחקים החשובים של העונה ככה החלו הכאבים להחמיר והייתי מבלה שעות בין רופאים לאורטופדים. הכאב שהכי הפריע לי באימונים ומעבר לכדורסל היו הכאבים בחזה. הכאב הזה היה כאב שאני עד היום לא יכול להסביר איך הוא מרגיש, אבל הכי קרוב שאני יכולתי לתאר לרופאים היה "זה כאילו יש לי כוויה מפנים".ולאחר שאמרתי את התיאור הזה לאורטופד הוא הפנה אותי לקרדיולוג(רופא לב). הסברתי לרופא מה הייתה הבעיה והכאב שאני מרגיש והוא ערך לי בדיקה שנקראת אקו לב. ובה הוא ראה בלי קשר לכאבים בחזה, חשש לתופעה שנקראת לב אתלט. במצב זה כאשר הגוף נמצא במצב של כושר ופעילות גופנית קבועה, חלק מדופן שריר הלב מתעבה. קיבלתי איסור מוחלט להתאמן עד להודעה חדשה ורק אחרי תקופה ארוכה של בדיקות שאני צריך לעבור הנושא של חזרה לאימונים יחזור להיות רלוונטי. באותה שניה שהרופא אמר לי ולאמא שלי "לא להתאמן" חשבתי שנגמרו לי החיים. כל מה שידעתי והכרתי וחייתי למענו מאז שהייתי אותו ילד קטן יופסק בשתי מילים שאיזה רופא שאני לא מכיר אמר?! הדרך הביתה הייתה שקטה וארוכה, נכנסתי לחדרי וננעלתי שם מול נעלי המשחק שלי. העברתי שעות במחשבות שבזבתי את כל השנים האלה לשווא וכל המאמץ האינסופי שלי היה שווה לפח. תקופה ארוכה הייתי בדיכאון והייתה לי תחושה כבדה על החזה לפרק זמן. ניסו לעזור לי ולשפר את שהרגשתי מאמא שלי ועד החברים הכי טובים. באותו רגע השיחות האלה עזרו והעלו חיוך אבל בסופו של יום עם עצמי לבד במיטה התחושות היו עדיין שבורות ומלאות במחשבות ותהיות של אם ומה.

אחרי תקופה ארוכה של רחמים עצמיים הבנתי שזה לא הסוג ילד שאני. וקמתי ושיניתי את הגישה שלי. הבנתי שגישה של דכאון ועצב לא יקדמו אותי לשום מקום והחלטתי לראות את הפציעה אולי כמשהו שהיה צריך לקרות. אולי זאת הזדמנות בשבילי לעשות דברים שבחיים לא עשיתי ולצאת טיפה מהמסגרת הנוקשה של אימונים וספורט. כרגע אני חי את התקופה הכי טובה בחיים שלי ולהגיד את האמת אני שמח מהפציעה במקום מסויים.