לא יכול בלעדיה

שתיים בלילה, שרועה על הריצפה במטבח ללא רוח חיים, זאת הייתה סבתא שלי. פעם איבדתם אדם שקרוב אליכם? סבא, סבתא, הורים ? הרגשתם את תחושת הריקנות שנפערת בחזה? זהו נושא שממש קרוב אליי. בפחות משנה איבדתי את סבתי ואת סבי, שניהם גידלו אותי, לקחו אותי לחוגים והיו חלק בלתי ניפרד מהחיים שלי, אני אפילו לא יכולה להסביר במילים מה הייתה הקרבה שלי אליהם. הכל קרה באופן פתאומי, סבתא שלי הייתה אישה מדהימה , מלאת שמחת חיים , ולב גדול ורחב.

ביום רגיל למדי סבתא שלי נפלה ושברה את הרגל והכתף, היא עברה ניתוחים ושיקומים, ניסיתי להיות איתה בכל זמן פנוי שהיה לי, בכל פעם שהייתה לי הזדמנות הייתי מיד הולכת ומבקרת אותה. שהיא השתחררה הביתה בדיוק התחילה תקופת מבחנים בבית הספר ומרוב הלחץ לא ביקרתי אותה הרבה למרות שאמא שלי הייתה חוזרת ואומרת לי כל הזמן שהזמן עובר וסבתא לא נעשית צעירה מיום ליום, אך בכל זאת אני העדפתי ללכת הביתה ולנוח מהעומס המוטל עלי. ואז קרה היום הנורא, זה היה יום ראשון, יצאתי מהחדר בבוקר כי התארגנתי לבית הספר, לא חשדתי במשהו או הרגשתי שונה, אבל אז בשונה מהרגשתי ראיתי את הוריי יושבים על הספה ומסתכלים עליי בפנים נפולות, לא הבנתי מה קורה ומה זאת הרצינות הזאת על הבוקר ושאלתי אותם, בתמימות "מה קורה פה?" אמי ענתה לי בקול עצוב ורועד "סבתא.. היא.. היא.. ניפטרה".

חשבתי שהם עובדים עליי, לא יכולתי להאמין, לא רציתי להאמין, עמדתי שם כמה שניות וחשבתי לעצמי שאין מצב שזה מה שקרה ולאחר שעיכלתי את הבשורה רצתי לחדרי ופרצתי בבכי. לא יכולתי להאמין שזה באמת קרה . באותו יום התקיימו כל הסידורים ללוויה ולשבעה. זאת היתה תקופה נוראה וקשה. חשבתי לעצמי למה לא ביקרתי אותה יותר? למה לא התקשרתי רק בשביל לשאול מה שלומה? אולי אם הייתי מתקשרת כל זה לא היה קורה?! הרגשתי רגשות אשם נוראים. כעסתי, כעסתי כל כך על עצמי, איך יכולתי לא לבקר אותה או לדבר איתה רק בגלל הלימודים האלו? הדבר היחיד שרציתי היה לחזור שבוע אחד אחורה בזמן ורק לדבר איתה עוד פעם, לחבק אותה עוד פעם אחת ... לאחר זמן מה רגשות האשם הוחלפו בגעגועים וחשבתי שאת הגרוע מכל עברתי, אך טעיתי, ובגדול. סבי חלה, כנראה שלא יכל לעמוד בכאב. חודשים אלו היו קשים במיוחד, חודשים שלמים בהתרוצצות בבתי חולים. התחושה היתה כאילו הכול הולך להיגמר, וגם אותו אנחנו עומדים לאבד. אבל לפתע קרה משהו שלא בדיוק ציפינו לו, קרה מאין "נס" זה היה אחד הרגעים המאושרים בתקופה הנוראה הזאת, החליטו שסבא יכול להשתחרר ושהכל יהיה בסדר. אך בדיוק 24 שעות לאחר שהשתחרר מבית החולים אחרי חודשים קשים, גם הוא ניפטר, בפתאומיות, בדיוק שחשבנו שהכל הולך להיות בסדר. זה פשוט הרגיש כאילו מישהו עושה לנו בכוונה. תחושת הפחד השתלטה עלי, פחדתי נורא שאמא שלי לא תעמוד בזה שוב , אם לי זה היה כל כך קשה לא רציתי לתאר על עצמי אפילו מה עובר עליה. אך להפתעתי היא ניגשה אליי ואמרה לי "את יודעת? אני מרגישה תחושת הקלה" שאלתי אותה מדוע כי האמת לא הצלחתי להבין איך היא מסוגלת להגיד דבר כזה והיא ענתה בפנים עצובות אך מעט מחייכות "הוא כול כך סבל, לפחות עכשיו אני יודעת שטוב לו " הצלחתי מעט להבין אותה ופשוט חיבקתי אותה בשתיקה, ולא היה צריך להגיד דבר. לפעמים אנשים חושבים שהזמן יכול לרפא או להעביר את הכאב , אך זה ממש לא הסיפור. כשהזמן עובר הגעגוע רק מתגבר והכאב נשאר אותו הכאב.