האמת בהתנדבות במגן דוד אדום
כיתה י', כולם מתחילים עם המחויבות האישית שלהם וכך גם אלה שהלכו להתנדב במד''א. אחרי קורס של שנה שלמה שהתחיל מכיתה ט', כולם מצפים להיות באמבולנסים לנסוע 160 קמ"ש עם אורות אדומים ולעבור בכל רמזור אדום בדרך, ולהעביר את הזמן בהצלת חיים ולעזור לאנשים, אבל האמת היא שההתנדבות במגן דוד אדום היא לא רגילה כמו השאר.
אז בכיתה ט בחרו אותי מכל תלמידי השכבה לקורס של מד''א, הייתי בטוח בעצמי כמה כיף יהיה וכמה שאני אהנה. אחרי קורס אינטנסיבי של בערך שנה, אני כבר בכיתה י', הגיע הרגע שלו גם אני כמו כולם חיכיתי.
עליתי למשמרת באמבולנס, שמונה שעות שאנחנו נוסעים בכבישים עם אורות וכולם מפנים לנו את הדרך, שמונה שעות שכביכול מלאות באקשן מטורף וסיפוק שאתה מקבל בלעזור לאנשים. אבל, מה קורה כשאתה לא מצליח לעזור?
כן... גם זה קורה. הפעם הראשונה שזה קרה לי שאני עד עכשיו לא מצליח לשכוח אותה הייתה במשמרת השלישית שלי סך הכל. בשעה 22:30 בזמן שאנחנו בדרך הביתה, קיבלנו קריאה לא דחופה על כאבי גב, נסענו אל הבית של האדון, הגענו לאדון בן 50 שפשוט היה נראה לא טוב, הוא דיבר איתנו ואמר שכואב לו ממש הגב והרגליים, לא היינו בלחץ ולא ציפינו שהמצב ידרדר אבל בגלל שהוא הזיע והיה חיוור הנהג החליט להזמין אמבולנס טיפול נמרץ. אחרי 10 דקות בערך שצוות האטן נכנס לבית, האדון פשוט התמוטט. איבד דופק והנה הם מתחילים החייאה, והנה מכניסים לו צינור מהפה לריאה, והנה אני שומע צלעות נשברות ואני רק מנסה לעכל מה קורה עכשיו, לפני 10 דקות דיברתי איתו ופתאום הפאראמדיק מבקש ממני לעשות עליו החייאה, ואני ממשיך לחשוב מה קרה פה עכשיו. אחרי 30 דקות של החייאה, נאלצנו לקבוע מוות ולספר למשפחה, רגעים כאלה אי אפשר לשכוח לא משנה כמה אני אתאמץ.
הלוואי וזה היה מסתכם בפעם אחת, במהלך ההתנדבות שלי עד עכשיו הייתי שותף לעוד 26 נסיונות החייאה על כל מיני אנשים, מבוגרים, ילדים בגיל שלי אפילו, תינוקות, טביעות כמעט הכל. וכן עוד עשרים וחמישה קביעות מוות שהודענו למשפחות שונות. וכן רק בשלוש מקרים מתוך העשרים ושבעה סך הכל הצלחנו להחזיר דופק ולפנות אותם לבית החולים, וזאת באמת אחת ההרגשות היותר טובות שחוויתי, באמת הצלתי חיים ובשביל זה נכנסתי להתנדב במד''א. בשביל הרגע שבן אדם שראית אותו כמת בא אליך אחרי שבוע, שבועיים, חודש ואומר לך תודה. אין מילים אפילו לתאר את זה.
אבל, במדא לא רואים רק גופות ומבשרים למשפחות על מוות של יקריהם, יש פעמים רבות שאנחנו כן עוזרים וכן מצילים גם חיים, אם זה להרים סבתא שנפלה מהמיטה או אם זה להרים אופנוען שנסע בלי קסדה והתרסק, להרדים ולהנשים אותו עד לבית חולים ששם אומרים לך שרק בגלל הטיפול שהענקנו לו באמבולנס הצלנו את חיוו.
אנחנו נחשפים לסוגים רבים של מקרים ולא כולם אומרים תודה, יש כאלה שמקללים, יש כאלה שמנסים להרביץ, עלי פעם אחת אפילו כיוונו אקדח.
טור אישי זה לא נכתב בשביל להפחיד ולגרום לאנשים לא להתנדב במד''א, להיפך. עם כל הדברים הקשים והרעים שנחשפים אליהם, יש הרבה יותר טוב ועזרה ואין דרך לתאר את הסיפוק שמקבלים כשמצליחים לעזור לאנשים שלבד לא יכולים. עם כל הרע אפשר להתמודד וכל אחד מוצא את הדרך שלו להתמודד עם מה שרואים, לטוב ולרע.