מרצון להגשמה
לא ידעתי מה לעשות,ניסיתי כל כך הרבה פעמים וכל כך הרבה דיאטות. אף פעם לא הצלחתי להבין מה אני צריכה לעשות בדיוק כדי להגיע למטרה שלי. וגם כשניסיתי, וויתרתי, כנראה בגלל שפחדתי מהקושי וההקרבות שאני אצטרך לעשות אם אני אמשיך.
אני זוכרת שמאז ומתמיד התמודדתי עם בעיות עם המשקל שלי, בין אם אלו בעיות פיזיות או מנטליות. כשאתה גדל לתוך חינוך מסוים, אתה רגיל לעשות משהו בדרך מסוימת, ולשנות הרגל זה הדבר הכי קשה בעולם, במיוחד אם מדובר בילדה בת 15.
השינוי שלי מתחיל באחי הגדול. מאז ומתמיד הוא היה הספורטאי במשפחה, בגיל 13 הוא שכנע אותי לצאת אתו לאימון-האימון הראשון שלי, שרפו לי הרגליים,לא היה לי אוויר,הייתי עייפה ובקושי שרדתי את הדרך הביתה. ובאימון השני שלנו יצאנו להליכה מהירה של כמה קילומטרים ולא הפסקתי לבכות שקשה לי ואני רוצה הביתה. פה זה נגמר. לא יצא לנו להתאמן בעיקר בגלל שחיפשתי תירוצים.
אבל הייתי נחושה להרזות, אתה מגיע למצב בחיים שכבר נמאס לך לשנוא את עצמך ולהיות עם ביטחון עצמי נמוך. אז בגיל 14 וחצי התחלתי ללכת לדיאטנית שתעזור לי לבנות תפריט, אי אפשר להגיד שלא למדתי, אבל בפועל, זה לא מה שעזר לי. התחלתי להתאמן לבד אבל זה גם לא תרם. לא היה איתי מקור שיכול לתת לי חיזוק כי אף אחד לא יכל להבין מה עובר עליי.
היום ששינה לי את החיים היה היום שיצאתי להליכה בטיילת וראיתי שני אנשים רצים ביחד כשאחד מעודד את השני. התקשרתי לאח שלי ואמרתי לו כמה הייתי רוצה מאמן כושר. הוא נתן לי מספר של מאמנת כושר שהוא מכיר ובשנייה שחזרתי מההליכה דיברנו בטלפון וקבענו אימון.
אני והיא התחברנו כבר בפעם הראשונה והיא נטעה בי תקווה שאני יכולה לעשות את זה, ושאני אצליח.היא בנתה לי תפריט שמורכב מדברים שאני אוכלת ואוהבת-כאלה שלא מזיקים לי וכל שבוע היא הכינה לי תוכנית אימונים שמותאמת ליכולות שלי ולהשגת המטרה שלי. אחרי כמה אימונים אתה, אמרתי לה שאני רוצה לשפר את ריצת ה2000 מ' שלי והיא בנתה לי תכנית ריצה-שבסופה ארוץ 2 ק"מ רצוף. פקפקתי בעצמי בהתחלה, אבל ידעתי שזה תלוי בי אז נתתי הכל בכל אימון.
התאהבתי בכושר, בדרך שרק ספורטאים יכולים להבין, לא וויתרתי על שום אימון בתכנית, ולא בגלל שרציתי להגיע למטרה, בגלל שזה הפך להיות מקור האושר שלי בחיים.
אחרי כמה חודשים הגיעה התקופה הכי קשה בחיים שלי. נפצעתי ברגל. למרות הכאב הלא נורמאלי, הדבר הראשון שחשבתי עליו-יש לי מחר אימון עם המאמנת שלי והלוואי שזה יעבור עד מחר. כשגילינו שזה קרע ברצועה, מיד שאלתי את האורטופד אם אני יכולה להתאמן. חודש וחצי אסור לי להתאמן בכלל. זה אומר שאין ריצה, אין תרגילי רגליים, אין אירובי. רק האנשים שקרובים אליי ראו איך סבלתי באותה תקופה. הייתי שוכבת בבית לא מפסיקה לבכות, לא היה לי תאבון ושום דבר לא עודד אותי.
זה גרם לי להבין כמה כושר חשוב לי, כמה זה חלק ממני, ולא רק עד שאני אגיע למטרה, אלא לכל החיים.
אחרי חודש וחצי הלכנו לאורטופד והוא אמר לי שאני יכולה לחזור לרוץ. ברגע שחזרתי הביתה יצאתי לרוץ עם חיוך ענקי על הפנים, כמובן שלא הייתי בכושר שהייתי לפני אבל לאט לאט חזרתי לעצמי.
היום, שנה וחצי מאז שהתחלתי את התהליך עם המאמנת שלי, אני רצה 11 ק"מ, חלק ממשפחת אחריי (עמותה שמכינה בני נוער לגיוס), ב16.3 השתתפתי בMUDRUN (ריצה של 10 ק"מ עם 18 מכשולים של זחילות, טיפוסים והמון בוץ) וזאת רק ההתחלה.
וברור שהיו רגעים שנפלתי, שאכלתי שטויות, שהעלתי במשקל, וטעיתי, אבל זה חלק מהתהליך, אתה צריך לדעת להתמודד עם הדברים האלה כדי להתחזק.
אותה ילדה שבכתה לאח שלה בהליכה, היום מתאמנת שמונה פעמים בשבוע, שני אימונים קשים מאוד של אחריי, שלושה אימונים של כדורשת, ריצה של 9-11 ק"מ ושני אימוני כוח מאתגרים. אותה אחת שלא יכלה להגיד לעצמה "אל תאכלי את זה" כשהייתה רואה מזון מהיר, היום מזמינה סלט במסעדה מבחירה כי זה יותר טעים לה. אותה ילדה שינתה את כל סגנון החיים שלה שהייתה רגילה אליו מגיל צעיר. אותה אחת שהיחיד שהאמין בה וידע שהכושר חלק ממנה היה אח שלה, למרות הבכי והתירוצים.
היום אני 30 ק"ג פחות ונכון, לא הגעתי לגוף שאני מכוונת אליו, אבל את המטרה שלי הגשמתי- אני אוכלת הכי בריא שאפשר, אני עושה כמעט כל יום את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אני אופטימית ותמיד רואה את הטוב ביותר בכל דבר וזה נשאר איתי לכל החיים.
השוני היחיד ביני לבין אנשים אחרים הוא שבחרתי לעבוד קשה, להילחם בכאב כשנכשלתי, להילחם בפחד לפני שניסיתי, להישאר נאמנה לעצמי ולתהליך כשאחרים מסביבי עושים אחרת.
אני אסירת תודה לכל האנשים שתמכו בי ועודדו אותי כשהיה לי הכי קשה, ובעיקר לאותה ילדה בת ה15 שלא וויתרה, שעשתה הכל כדי להשתפר, שלא עצרה כי היה קצת קשה, שהאמינה בעצמה למרות שהמטרה הייתה רחוקה.
כל יום הוא הזדמנות להשתפר ולהוכיח לעצמך שאתה מסוגל לעשות דברים שבחיים לא חשבת שאתה יכול. תאהבו את הקושי, בסופו של דבר הוא רק מחזק אותנו.
בפארק הירקון במהלך חופשת סוכות לאחר ריצה עם אחי הגדול. [if !supportLineBreakNewLine] [endif]