ברגע אחד הכל משתנה
יש רגעים בחיים שמביאים אותך למצבים שלא תכננת באמצע שום מקום הכל יכול להתהפך החיים לא באמת אגדה ובמציאות לא חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה .
יום רביעי בדרך כלל עוד יום רגיל אלא שהיום הזה היה עמוס בהמון דברים.
בין כל הבלגן אני מוצאת את עצמי בדרך לבית של חברה שלי ניקול לארגן לה מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת.
הולכת עם המתנות והבלונים ומחכה בציפייה שתיכנס והדבר הראשון שיהיה על פניה הוא חיוך של אושר ואכן זה מה שקרה.
אז היא הופתעה ,אכלנו ביחד עוגה, שרנו שיר ליום הולדת ואז הלכתי הביתה.
פה כל האטרף של היום רק התחיל ,אני מגיעה בשעה 18:00 הביתה ומצפה לראות את אימא שלי אחרי שהיא חזרה מהעבודה, להגיד ביי לאבא שלי לפני שהוא יוצא למשמרת ערב .
רק שהתוכניות השתנו. הגעתי הביתה ובבית היו רק האחיות הקטנות שלי שאלתי איפה אימא ואבא? אבא הלך לעבודה ואימא בדרך לבית חולים יחד עם דודה לראות את סבא, מיד התחילה לכאוב לי הבטן והתחילה לקונן בי התחושה שאולי היום זה קורה אולי היום אני נפרדת מסבא ?
היו קצת תפילות ובקשות שהדברים ישתנו והמחשבה תעלם. לאף אחד אין תשובה ברורה בשבילך כולם אומרים שהכל יהיה טוב אבל את בתוכך יודעת שיש משהו, וכנראה לא הכל טוב .
עם כל המחשבות שמציפות אני מנסה להמשיך בשגרה להתארגן לשינה. שניה אחרי ההורים מגיעים ואיתם הבשורה. אחי הגדול אומר לי לרדת לקומה למטה שאימא ואבא רוצים לדבר איתי.
כבר הבנתי שזה נגמר. החיים של סבא נגמרו. הבכי הציף את הפנים של כולם והקושי הרב בלראות את אבא שאף פעם לא נשבר ואצלו הכל בשליטה, מתפרק .
עם כל הבכי עלו השאלות איך ממשיכים מה עושים מכאן למה נצפה מחר?
המחר הזה הגיע ללא שעות שנה וקושי רב לפתוח את העיניים שמלאות בדמעות האירגוניים ללויה ולשבעה החלו במהירות בבוקר כדי שהכל יהיה מוכן לחזרה מבית העלמין .
לפני היציאה לבית העלמין נפגשנו בבית של סבתא שם, ברגע , שנכנסו החיבוק לסבתא היה החיבוק שפירק הכל וגרר בכי רב. הכורסה של סבא נותרה ריקה והחלום לראות אותו שם נשאר בגדר חלום.
השהיה בבית העלמין והמראות השאירו בי טראומה קשה שאני נרתעת לדבר עליה.
ואז היגיע שישי. שישי במהלך שבעה. שישי ללא סבא. במהלך הקידוש הדמעות מציפות את הפנים, והכאב צובט בלב אך מנסים להעביר את הארוחה בזיכרונות.
למחרת החלטתי שלמרות השבעה אני נוסעת לתמוך באחי במשחק האחרון שלו לעונה.
לקראת סוף המשחק אחרי שהתאמץ ורצה נורא הוא הבקיע גול וחשף חולצה עם כיתוב "סבא אתה בליבי לעד זה בשבילך" ושוב הדמעות....
הסתיימה השבעה והחלו ההכנות המהירות לחג שבעות. מתחילים כבר להבין שגם אם הרצון לא רוצה להשלים עם העובדה היא קימת החג ריק העצב צף ומשפיע.
המשפחה השתנתה כולם לוקחים דברים בצורה אחרת וקצת קשה מידי לאחר המוות.
הלילות עוברים בהתפרקות וכאב רב, המחשבה הציפיה שאולי הכל היה חלום או בעצם סיוט.
סיוט גדול שלא נגמר, השיחות עם סבתא קשות מאוד. כל שיחה אפשר לשמוע עליה שהיא בכתה או לראות את עיינה אדומות ונפוחות.
ושם ברגעים האלו את צריכה להראות את בסדר , שאת לא נשברת.
יש רצון לחזק את סבתא, ואולי קצת להתפרק ולפרוק יחד איתה את הכאב.
המוות בין כל האנשים שינה גם אותי מודה! בהתחלה חשבתי ללכת לסבתא ולשוחח איתה טלפוניות פעם ביום .
אבל היום המצב קצת שונה הקושי נמצא ומסרב לעזוב.
מצד אחד את רוצה ללכת לסבתא שלך ולבקר אותה, ומצד שני קשה לך ללכת לבית ריק.
אנשים אומרים " שהזמן מרפא את הכל " רק מי שחווה יכול להעיד שהוא עושה יותר נזק.
בין תפילות הלילה אני נושאת תפילה שסבא בסדר וכבר לא קשה לו בעיקר מקווה שהוא במקום טוב יותר.