לא רק ספורט
ספורט. מילה כללית, שלכל אחד מעלה אסוציאציות שונות, אצל רוב האנשים זו בטח לא מילה עם קונוטציה חיובית, בטח שלא מעוררת חשק. אבל בשביל רבים אחרים המילה הזאת היא עולם שלם ומעלה כל כך הרבה דברים שאי אפשר להביע את כולם במילים. ישנם המוני ענפים, אולימפיים ולא אולימפיים, במים וביבשה, באולמות ומבנים או בטבע ובחוץ, עם מליוני חוקים והסטוריות שונות. את רובם בכלל לא מכירים או מעוניינים להכיר, ויותר מזה- זה גם לא נגיש כל כך, הרי בשביל רוב ערוצי ומדורי התקשורת ההגדרה של "ספורט" היא לא יותר מכדורגל וכדורסל.
ספורט בשבילי הוא רחוק מכל מה שאותו רוב של אנשים מתאר לעצמו. זה לקום בחלק מהבקרים יחד עם הציפורים בשביל ריצה וכושר, זה להכנס הביתה אחרי בי"ס ללא יותר מדקה שבה הילקוט מתחלף לתיק אימונים ומיד אני מוצאת את עצמי שוב מחוץ לבית, זה לחזור הביתה הרוגה מעייפות עם בגדים ספוגים מזיעה ולרצות רק לזרוק את עצמך על הספה ולהשאר ככה לנצח, אבל להכריח את עצמך בכל זאת לקום אחרי עשר דקות (טוב נו,לפעמים גם חצי שעה ויותר) ולאכול משהו נורמאלי, לפעמים בפעם ראשונה באותו יום, אבל לא יותר מדי. להתקלח, לשים פיג'מה, ותוך כדי שהמיטה קורצת וקוראת לך, לשבת עד השעות הקטנות של הלילה ולעשות שיעורים, ללמוד למבחנים, להתייאש כל פעם מחדש אבל להבין שאין ברירה, ועד שמגיע הסוף ואפשר ללכת לישון, כבר צריך עוד מעט לקום שוב...
ספורט בשבילי זה שהאולם הוא בית שני, הבנות בקבוצה והמאמנות הן משפחה שניה, שברוב הימים אני רואה פי שתיים שעות מאשר את הבית והמשפחה האמיתיים שלי. זה לאהוב כל אחת ואחת כמו אחות, תוך כדי תחרותיות תמידית. זה לבכות מייאוש, מכאב, מעייפות, מזה שלא מצליח, ושוב מכאב, ושוב מייאוש.... אבל להמשיך לעבוד רק יותר ויותר קשה. זה להתאפק המון ולומר לעצמי כשקשה שהכל בראש.
ספורט בשבילי זה לדעת לעבוד לבד אבל לא פחות חשוב מזה, גם בקבוצה. ולעבוד בקבוצה זה לשים את האגו בצד,כשכולן תחרותיות ורוצות לבלוט ולהוכיח את עצמן, אבל יודעות שבקבוצה כולן צריכות להיות שוות וזהות. זה לדעת להפסיק ריבים לפני שהם מתחילים כבר להפריע לעבודה והתפקוד של כולן ביחד, ולדעת שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד זו לא סתם קלישאה.
ספורט בשבילי זה כשהחברות הכי טובות הן האוייבות הכי גדולות בכל תחרות, ולעודד את כולן שניה אחרי שהן עודדו אותך. זה לוותר על יום החופש היחיד בשבוע בשביל לנסוע מאילת ועד חיפהלמליוני תחרויות מבוקר עד לילה, או לאימונים כל יום במקום אחר. או אימון בטרנינג בקיץ, כשגם לפני שמתחילים לזוז כבר מזיעים, זה לוותר על ימי הולדת או אירועים או סתם יציאות עם חברים כי פשוט אין זמן, וכי גם אם יש זה בין אימונים וזה הדבר האחרון שנשאר כוח אליו.
ספורט בשבילי זה שכה"סלבס" של כולם הם זמרי פופ ושחקני טלויזיה וקולנוע, בשבילי המודליות להערצה הן אלופות עולם ואירופה ומדליסטיות אולימפיות, ואיתן כולן מצטלמות ומהן מבקשות חתימות. זה לנסוע לתחרויות שאת לא מתחרה בה בשביל לראות את ה"כוכבות" מהטופ העולמי מתחרות וללמוד מהן ולצבור השראה, זה לשבת מול המחשב (או במקרים נדירים אפילו מול טלויזיה) ולראות שעות על גבי שעות שידורים חייםמגביעי עולם, אליפויות עולם או אירופה, גרנד פרי וכו'... זה להתלהב מכל מילה קטנה בתקשורת, להתרגש מכל מדליה או תרגיל טוב של מישהי שאת אוהבת. זה כשכל הפייסבוק האינסטגרם מלאים בעיקר בזה.
זה להתאמן שבועות וחודשים בשביל דקה וחצי של תרגיל, זה להוציא את כל הרגש שאפשרי בתשעים השניות האלה, זה להתעלם מהקהל, מהעידוד, מהחברות, מהשופטות ומכל מה שמסביב ופשוט לתת את כולך ולעשות את הכי טוב שלך, מה שעבדת עליו כל כך הרבה רק בשביל הרגע הזה. זה ללמוד מטעויות, גם של אחרים אבל בעיקר משל עצמך, ולתקן אותן מפעם לפעם. זה תחושת הסיפוק האדירה של העמידה על הפודיום או סתם של אחרי תרגיל טוב, שכל ההשקעה והעבודה לא הייתה לשווא ושהוכחתי לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכולה. זה להסתכל על אוסף המדליות והגביעים והתעודות, מהארץ ומחו"ל, ולהזכר שהכל משתלם בסוף, אבל מצד שניזאת ממש לא המטרה. עוד מדליה או גביע זה שולי, זה רק בונוס.
ספורט בשבילי זה המון ניגודים, המון ויתורים, המון הסתגלויות, המון שינויים, המון כאב, ייאוש, תסכול, בכי, קושי, מאמץ, השקעה, התמדה, קבלת החלטות, נפילות, ירידות, רגעים או ימים שמרגיש כאילו הכל לא הולך והכל וכולם נגדך, ואין כוח כבר לנסות שוב ואין חשק בכלל לזוז ופשוט בא לברוח וללכת לאכול איזה גלידה ולטייל עם חברות בקניון או סתם לשבת בבית מול הטלויזיה ולא לעשות כלום, לוותר. אבל זה גם המון אהבה, ייחודיות,תשוקה, רגשות, זה משהו שבזכותו הכרתי אנשים מדהימים, זה משהו ששינה לי את החיים, משהו שחיזק וחישל אותי גם מחוץ לאולם ונתן לי המון כלים לחיים. זה לבוא אחרי יום מעייף ומתסכל בבי"ס ולהכנס לאולם ולשכוח הכל, להכנס לבועה, עולם אחר, ופשוט לעשות מה שאני אוהבת, מה שבחרתי, מה שאני משקיעה בו כל כך הרבה מהחיים שלי, זה לדעת לקום מכל נפילה ולזכור שאחרי כל ירידה באה עליה גדולה יותר. שבלי כאב, מאמץ, ויתורים, שאיפות ואמונה אי אפשר להגיע לשום מקום ולהשיג משהו.אם יש מטרה יש תמיד גם דרך אליה ואסור לוותר, ולא משנה כמה מכשולים עומדים בדרך.
פרט "שולי"- הספורט שלי הוא התעמלות אומנותית. ודפנה דקל- זה לא
"רק ספורט". זו דרך חיים
נבחרת ישראל על הפודיום באליפות העולם 2014.צילום: אולג נאומוב