"עוד פרוסת לחם?"/שיר אדרי

כילדה מלאה, הייתי שומעת את המשפט הזה, כמעט כל יום בארוחה עם המשפחה. חלקכם תאמרו שזה בסדר ושההורים רק רוצים בטובתי, אך החלק השני, שחווה זאת, יעיד על כך שהמשפט הזה חלחל לתוכו, והשאיר מן צלקת. לא צלקת פיזית אמנם, אך צלקת.

נכון לדצמבר 2020, כ-35% מבני הנוער סובלים מהשמנה.

אז ממה נגרמת השמנה בגיל הנעורים?

בדומה למה שאמרו לי כשהייתי קטנה , יגידו לכם שהגנים אשמים , אך זה לא רק הם…

תמיד הסבתות שלי , הוריי ואחיותיי רצו לפנק אותי וכתוצאה מכך היו קונים לי המון דברים שהייתי רוצה, ביניהם אוכל. כמובן שהם עשו זאת מתוך כוונות טובות כגון: רצון להעניק, לפנק, להאכיל על מנת שאגדל, שלא אשאר רעבה.. אבל היי, לכמויות האלה יש השלכות שמצטברות בגוף.

אך לאחר שהם - המשפחה , הסביבה הקרובה שלי , ראו שזה מה שקרה , שהכמויות שאכלתי, הצטברו , ולא במקומות הנכונים הם הרשו לעצמם לשלוח לעברי הערות כמו "אולי עדיף שלא תאכלי עוד?" או "עזבי את הלחם, תאכלי סלט". כל אלה נשמעים לכם כמו שטויות, נכון? אך כשאתה עומד מהצד הנפגש , השטות הזו הופכת לדבר שהשפיע עלי בכל התחומים.

עקב המשקל שלי פיתחתי ביישנות , לא כזו של ילדה שעוד צריכה לגדול ולצבור ביטחון , אלא ביישנות שאיתגרה אותי ,ואפילו בדברים הכי קטנים. המורה בכיתה רק רצתה שאקרא את התשובה שלי לשאלה שנתנה , ואני , שלא רציתי שמישהו אחד אפילו הסתכל עליי , התחלתי לבכות , כל הכיתה הייתה מגיבה , אין אחד שלא הגיב "מה יש לה?" או "זה רק לקרוא, מה הבעיה?".

עברו כמה שנים , גדלתי , התבגרתי ,ובין השאר נבנתה לי מודעות עצמית , שהמשקל מאוד הפריע לה , אם זה באיך להתלבש , שלא יהיה צמוד מדי , או שלא יבליט את השומן במקומות הלא נכונים.

אז החלטתי שדי! לא יכולתי לסבול את ההערות , את הביטחון העצמי הנמוך , ובנוסף , ראיתי מסביבי בנות רזות ויפות , ואמרתי , ככה אני רוצה להיות. כמובן שזה לא היה טוב , מודל היופי שמעסיק את כולנו , שרזה = יפה , שיבש לי את כל התפיסה לגבי יופי. ראיתם בעצמכם שבשנים האחרונות , כשכל אחת שרצתה לעצב את התמונה שלה ליותר יפה , היא הצירה מותניים , הגדילה את החזה , כי מי לא רוצה להיראות כמו סופר מודל? ומי לא רוצה שיחמיאו לה על הגוף שלה?

הלכתי, התאמנתי, ואכלתי לפי תפריט מאוזן, וראיתי שהנה, זה מצליח, אני מצליחה לרדת במשקל. 20 קילו ירדו , פתאום עלה הביטחון. לראות במשקל שאת כאילו חצי ממה שהיית, פשוט הלהיב אותי, ואמרתי, למה לא עוד?

התפריט המאוזן? הצטמצם, האימונים? הוכפלו , וכל זה לא היה כבר מסיבה שרציתי להיראות בריאה , כי הנה ,אני כבר בריאה , אבל המחשבה על זה שאם ירדתי כל כך הרבה אוכל לרדת עוד , הפנטה אותי.

וכמובן , שאמרו לי , תיזהרי מהפרעות אכילה , ואמרתי לי זה לא יקרה! , אך מאז עברו כמה חודשים...

נחשו מה? זה הגיע , ולא בהפתעה, כי בחודשים שלא דיברתי עליהם , ירדתי עוד ועוד עד שפשוט הרעבתי את עצמי , שלוש מילים, שלעולם לא חשבתי שאגיד אותם.

גרמתי לעצמי לרעב שהשפיע על הרגשות שלי ,כעס , עצב ,בכי , חרדות , שאם תשאלו אותי , הם עד עכשיו עליי, ולמה זה ? כי צלקת של הפרעות אכילה נשארת לכל החיים.

למזלי, הסביבה שאמרה לי לאכול רק סלט, היא זאת שגם אמרה לי, תתחילי לאכול, כשכבר הגעתי למצב של ארוחה אחת ביום, של 400 קלוריות שרק חשבתי שהיא השביעה אותי.

והקשבתי לסביבה שלי, אכלתי ואכלתי ואכלתי, וזה הגיע למצב של אכילה רגשית. כבר לא רציתי לאכול , אבל הרעב שהיה לי כמה חודשים לפני כן, מפוצה עכשיו, על ידי האוכל, שלא הרשיתי לעצמי אותו אז. עכשיו הרשיתי לעצמי אותו יותר מדי ונחשו מה? עליתי במשקל, שזה דבר ששיגע אותי...

היו בערך חודשיים, חודשיים קשים, שאכלתי ללא הגבלה, גם אם לא רציתי, או גם אם לא אהבתי, או אפילו אם לא הייתי רעבה.

ומה עכשיו? עכשיו אני בסדר, ההפרעות אכילה? עדיין לא עברו , האכילה הרגשית? ממש לא . אז נסו לדמיין לכם , שיום אחד אתה אוכל את כל המקרר , אבל יום אחרי זה אתה לא אוכל כלום , כדי "לפצות" על היום שלפני . אני מנסה לאזן את עצמי ,כי שום רופא, ושום תרופה, ושום תזונה לא תרפא את זה, אלא זה דבר שהוא בתת מודע, ובמצב כזה, אם אין אני לי מי לי.

אז כילדה מלאה שחוותה הערות והצקות סביב הצלחת שלי, אך ורק שלי, יש לי כמה תובנות.

לפני שאתם "נכנסים" לצלחת של אחרים, כדאי לכם לחשוב מה יהיו ההשלכות לכך, כי ברגע שאדם זורק הערה שלא במקום, זה לא דבר שעובר לידו ונעלם, אלא הוא מקשיב לכך, וזה יכול לפגוע בו בצורה שמשנה את כל התמונה.

אסכם בכך שאפנה אל ההורים , כאשר אתם נותנים לילד שלכם מכל טוב כאשר הוא קטן, תוודאו שלא תפנו אליו אחר וכך ותאמרו לו בעוד ארוחה משפחתית "עוד פרוסת לחם...?"