כל הנוצץ הוא זהב, או שלא?/אנסטסיה פליך

בשנים האחרונות, הרשתות החברתיות והאינסטגרם בעיקר, חדרו לחיים האישיים שלנו באופן מהיר ועוצמתי.

האינסטגרם הוא יישום חינמי אמריקאי ורשת חברתית עצמאית לשיתוף תמונות וסרטוני וידאו קצרים של עד דקה,

שמאז 2012 מפותחת על ידי הבעלים פייסבוק בע"מ (ויקיפדיה).

כולנו דואגים להעלות פוסטים וסטוריז עם חיוך מאוזן לאוזן, אאוטפיט יפה, ורקע שמעורר קנאה. אך זה מה שקורה באמת במציאות? כולנו נוצצים, מחייכים ונהנים? כולנו רובוטים שמשועבדים ללייקים?

הצביעות באינסטגרם חוגגת ואנחנו השותפים למסיבה. אביא לדוגמה את פריסליה קשתי, כוכבת אינסטגרם שהורשעה בשנת 2015 בדריסת והפקרת אדם על הכביש (דוד מזרחי ז"ל). בזמן שישבה מאחורי הסורגים המשיכה להעלות פוסטים לרשת.

מהרגע שדוד נהרג, פריסליה לא הפסיקה לשתף את עוקביה בחייה הזוהרים. מותגים, שמפניות ומסיבות משעשעות. באינסטגרם מבלה בחו"ל, במציאות? מבלה בנווה תרצה.

שעה אחרי שניתן גזר הדין לקשתי, העלתה וידאו שבו היא נוכחת במכון הכושר וצוחקת- כנראה שלחלק מאיתנו ההצגה באינסטגרם חשובה יותר מחיי אדם.

פרסיליה פחדה שלאחר יציאתה מהכלא, הרלוונטיות לא תשוב אליה, לכן אחיותיה דאגו לתפעל את עמוד האינסטגרם שלה עם תמונות שצולמו מספיק לשנתיים.

האם יש מישהו שמסוגל להודות שהוא מזדהה עם קשתי? האם גם אנחנו מושפעים ומפחדים לאבד את המקום שלנו בפירמידת החברה?

לייקים שלא נגמרים, ותגובות שמעיפות אותך למקום הכי גבוה נותנות תחושת סיפוק, הצלחה, ובעיקר הערצה. אבל מה אם תעלה תמונה שהדמעה זולגת או עם כמה פצעונים על הפנים? התגובות ישארו? הלייקים יגמרו?

זה האישיו, דואגים להראות כמה כיף ומושלם כשהמציאות קורסת מול העיניים. אבל זה חלק מהתכונות שלנו, לא? להתגאות, להשוויץ, להתמכר לרכילות.

כשאנשי תעשייה הפעילים באופן תמידי בעמוד האינסטגרם שלהם, נעלמים ל24 שעות מהסטורי, כולנו דואגים לעשות רעש ולדעת ראשונים מה הייתה הסיבה לכך. שואלים מה אני אומרת? שזה בסדר להעלם, אפילו למעט זמן. לחשוב על המציאות לא רק דרך האינסטגרם אלא בעיניים, הכי אמיתי שיש.

ברגע שנהיה מסוגלים לעשות זאת, נמצא את הנוצץ והוא באמת יהיה מזהב.