יתום צה"ל לא פג תוקף

מה אתם חושבים, להיות יתום צה"ל זה קל? אז התשובה היא- ממש לא! כבר במליאת 21 שנים, יתומי צה"ל מאבדים את זכויותיהם, עד שבגיל 31, הם לא נחשבים כיתומי צה"ל ומשרד הביטחון לא מכיר בהם.

להיות יתום צה"ל בעיני אחרים נחשב כמשהו חיובי יותר מאשר להיות יתום שלא מוכר בצה"ל, כי משרד הביטחון מכיר בהם ויש המון עזרה מצדם. אבל האם יש לזה גם צד שלילי? מאת: טל שצוב.

קודם כל, יתמות זה דבר נוראי! מוות של אחד ההורים או אפילו לעיתים שניהם, זו טרגדיה עצומה שילד חווה ברוב המקרים בגיל מאוד צעיר. האם הקושי הגדול הוא האובדן והגעגועים? התשובה היא לא.

במהלך כל חייהם של היתומים, הם חיים בידיעה שכאשר הם יגיעו לגיל 21, הם יאבדו את זכויותיהם בהדרגה ובגיל 31, הם כבר לא יהיו מוכרים כמשפחה שכולה. זה מאוד לא הגיוני ורגיש כלפי המשפחה וגם כלפי אותו הנפטר. יתמות זה לא דבר שעובר בגיל 21. לצערם של היתומים, הקושי באובדן מלווה אותם כל החיים.

נועה כרסנתי, בת 17, יתומת צה"ל ממזכרת בתיה טוענת: "להיות יתומת צה"ל בשבילי אומר

שיש לי חיבור בלתי ניתן להפרדה עם הצבא. תמיד תהיה לי תמיכה מהצבא וגם מחברים שהיו בבסיס עם אבי ז"ל. בין אם זה באזכרות או אפילו עכשיו לפני שירותיי בצבא שיש לי עזרה מקצינת נפגעים שלי".

תמי שלח, ראש ארגון אלמנות ויתומי צהל מספרת: "ארגון זה הוקם בשנת 1991. בקום המדינה הוקם ארגון שנקרא: "יד לבנים" שהוא כלל גם הורים, אחים, יתומים, אלמנות. אולם, במשך השנים ראו שצרכיהם של אלמנות ויתומים/ הורים ואחים שכולים שונים. ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עוסק ברווחה, מענקי בריאות וארגון "יד לבנים" עוסק בהנצחה. לכן, המדינה הקימה את ארגון זה והפרידה בין שני הארגונים. בנוסף, הוא מארגן מחנות "עוצמה" ליתומי צה"ל מגילאי 6-18.

"החוסר באחד ההורים"

רגשות השכול הם מאוד קשים! כל בן אדם חווה את הקושי בצורה שונה. ההורים השכולים חווים את האבל בצורה של מלחמת הישרדות יומיומית ארוכה ומאוד קשה. הם כל הזמן מנסים לשמור על איזון בין הקושי של האובדן והתמודדות אתו. מה שמקשה זה הזמן, הזמן חולף ולא מקל את עוצמת הקושי, הוא רק מעמיק אותו. ככל שהזמן עובר זה נהיה רק יותר ויותר קשה.

קושי נוסף הוא הדינמיקה המשפחתית שהשתנתה בעקבות האובדן. יש המון יתומים שלא מסוגלים או מתקשים לדבר על האבל והכאב עם הוריהם. הם מתנגדים לזה ולכן, לא מצליחים לפרוק את הכאב עם קרוביהם. היתומים רוצים לנסות להמשיך בחייהם ולא לשקוע באבל ובעקבות זאת מנסים לא לעסוק בנושא של האובדן יותר מידי. הם חושבים שזה מגן עליהם מפני הכאב העצום או על בני משפתחם, הם מרגישים צורך לשמור על שגרה יום יומית ו"נורמלית" ככל האפשר, להמשיך ולהתעסק בחיים ולא במוות.

היתומים משלמים את מחיר השכול מגיל צעיר ועד גיל מאוחר. בכל נקודה בחיים הם מתמודדים עם האובדן של אחד ההורים. מהבית ספר שאין להם מישהו לצדם, בגיל המצוות שאין את אחד ההורים(בת מצווה/בר מצווה), בשנות התיכון שהן קשות ואין את האבא או אמא שייתנו להם עצה או יעזרו להם, לקראת הגיוס לצבא שהיו רוצים להתייעץ ולספר על חוויות שעברו. הם לא נמצאים בחתונה שזו עוד נקודת דרך מאוד משמעותית ובעיקר לא נותנים עצות חשובות להמשך החיים, לקראת זוגיות או הקמת משפחה.

נועה כרסנתי מספרת: "המוות של אבי השפיע מאוד על חיי בכל מיני סיטואציות בחיים. לדוגמא: ב

יום יום זה השפיע על זה שאמי היא המפרנסת היחידה, לא ראיתי מערכת יחסים שתשמש לי דוגמה בעתיד. בבית ספר זה בעיקר העקיצה כשאני רואה את חברות שלי מבלות עם האבות שלהן ולי אין את זה".

מאיה זוהר, בת 14, יתומת צה"ל מחיפה מוסיפה: "זה מאוד קשה להיות יתומת צה"ל, כמובן שאני יכולה לשמור על קשר עם חבריי בשיחות טלפון ודרכים אחרות אבל זה שונה מפגישה פנים אל פנים. במחנה יש אווירת קבלה ושאני יכולה פתאום לבכות בלי קשר והם ישר יבינו אותי. חבריי ממחנות אלו הם החברים הכי טובים שלי ואני מתגעגעת אליהם.

איך מתגברים על הקשיים?

ההתמודדות עם רגשות השכול היא מאוד קשה! ישנם מגוון של דרכים להתמודד עם השכול. ישנם ילדים שמדברים עם הוריהם על האובדן, יש כאלה ששותקים. לכל אחד יש את דרך ההתמודדות שלו.

דרכי ההתמודדות עם האובדן לאחר סיום ההתאבלות העיקריים הן: הנצחה, ימי זיכרון, ת

מיכה בין בני המשפחה. תמיכה בין אישית היא מאוד חשובה. אולם, לא לכולם קל להביע את תחושותיהם, את הקשיים שהם חווים. לא לכולם גם יש את אותו בן אדם שהם יכולים לדבר איתו על זה. לכן, מציעים ללכת לגורם מקצועי במקרים שיש קושי מסוים לתפקד או שיש תחושת דיכאון כלשהי. הדרך הטובה ביותר היא למצוא מישהו לדבר איתו, כדי להביע את התחושות של אותו בן אדם שחווה אובדן מסוים. כל מי שעבר אובדן מסוים צריך לדבר עם מישהו, להביע את תחושותיו, אסור להשאיר שום דבר בבטן.

זה גם מאוד תלוי באיזה גיל אותו בן אדם חווה את האובדן. ההשפעה של אובדן הורה שונה מגיל לגיל. כל ילד יכול להגיב לזה אחרת. ילד יכול לשמוע על זה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום, יש ילד שרק ירצה לדבר על זה כי הוא פוחד. חשוב להבין גם, שלאורך החיים הילד יכול עוד להמשיך להתעסק בנושא והוא יתחיל לדבר על מות ההורה כמה שנים אחרי. הוא למעשה מעבד את זה כל פעם מחדש בשלב אחר בחיים. אך, צריך לפקוח עין ולהתייחס לכל

התנהגות שונה מצדו. אם הוא מרגיש אשם או שמים לב לשינויים קיצוניים חשוב לדבר איתו על המקרה. לנסות לראות את נקודת מבטו, איך הוא חווה את זה.

דרך התמודדות חשובה נוספת היא: הנצחה, זו דרך טובה להנצחת זיכרונו של הבן אדם האהוב שנפטר. בפעולה זו הצער והכאב נהפכים להיות גורם לעשייה חיובית. ישנם מנציחים הבוחרים לעשות אנדרטת הנצחה. יש כאלה שבוחרים שאנדרטה זו תהיה ספר זיכרון שבו מסופרים תכונותיו הטובות של הנפטר. ישנם כאלה שבוחרים פעולות הנצחה אחרות כמו: תרומות למוסדות תורניים או ארגוני צדקה.

ישנו גם מנהג לעלות לקברו של הנפטר ביום מותו שזהו יום הזיכרון האישי. בנוסף לימי הזיכרון האישים, ישנן מדינות רבות בהן מדינת ישראל המקיימות ימי זיכרון ממלכתיים: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו יום הזיכרון הארצי שמתקיים בכל שנה.

דניאלה זוהר יתומת צה"ל, בת 17, מספרת: "מה שבדרך כלל הכי עוזר לי זה לשבת ולשתף את מה שאני עוברת, את הקושי עם מישהו קרוב אליי, כמו: אמא או חברה טובה. כמו כן, אני אוהבת לשמוע גם מוזיקה וזה עוזר לי להירגע.

נועה כרסנתי מספרת: "המוות של אבי השפיע מאוד על חיי בכל מיני סיטואציות בחיים. לד

וגמא: ביום יום זה השפיע על זה שאמי היא המפרנסת היחידה, לא ראיתי מערכת יחסים שתשמש לי דוגמה בעתיד. בבית ספר זה בעיקר העקיצה כשאני רואה את חברות שלי מבלות עם האבות שלהן ולי אין את זה".

מאיה זוהר, בת 14, יתומת צה"ל מחיפה מוסיפה: "זה מאוד קשה להיות יתומת צה"ל, כמובן שאני יכולה לשמור על קשר עם חבריי בשיחות טלפון ודרכים אחרות אבל זה שונה מפגישה פנים אל פנים. במחנה יש אווירת קבלה ושאני יכולה פתאום לבכות בלי קשר והם ישר יבינו אותי. חבריי ממחנות אלו הם החברים הכי טובים שלי ואני מתגעגעת אליהם.

איך מתגברים על הקשיים?

ההתמודדות עם רגשות השכול היא מאוד קשה! ישנם מגוון של דרכים להתמודד עם השכול. ישנם ילדים שמדברים עם הוריהם על האובדן, יש כאלה ששותקים. לכל אחד יש את דרך ההתמודדות שלו.

דרכי ההתמודדות עם האובדן לאחר סיום ההתאבלות העיקריים הן: הנצחה, ימי זיכרון, תמיכה בין בני המשפחה. תמיכה בין אישית היא מאוד חשובה. אולם, לא לכולם קל להביע את תחושותיהם, את הקשיים שהם חווים. לא לכולם גם יש את אותו בן אדם שהם יכולים לדבר איתו על זה. לכן, מציעים ללכת לגורם מקצועי במקרים שיש קושי מסוים לתפקד או שיש תחושת דיכאון כלשהי. הדרך הטובה ביותר היא למצוא מישהו לדבר איתו, כדי להביע את התחושות של אותו בן אדם שחווה אובדן מסוים. כל מי שעבר אובדן מסוים צריך לדבר עם מישהו, להביע את תחושותיו, אסור

להשאיר שום דבר בבטן.

זה גם מאוד תלוי באיזה גיל אותו בן אדם חווה את האובדן. ההשפעה של אובדן הורה שונה מגיל לגיל. כל ילד יכול להגיב לזה אחרת. ילד יכול לשמוע על זה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום, יש ילד שרק ירצה לדבר על זה כי הוא פוחד. חשוב להבין גם, שלאורך החיים הילד יכול עוד להמשיך להתעסק בנושא והוא יתחיל לדבר על מות ההורה כמה שנים אחרי. הוא למעשה מעבד את זה כל פעם מחדש בשלב אחר בחיים. אך, צריך לפקוח עין ולהתייחס לכל התנהגות שונה מצדו. אם הוא מרגיש אשם או שמים לב לשינויים קיצוניים חשוב לדבר איתו על המקרה. לנסות לראות את נקודת מבטו, איך הוא חווה את זה.

דרך התמודדות חשובה נוספת היא: הנצחה, זו דרך טובה להנצחת זיכרונו של הבן אדם האהוב שנפטר. בפעולה זו הצער והכאב נהפכים להיות גורם לעשייה חיובית. ישנם מנציחים הבוחרים לעשות אנדרטת הנצחה. יש כאלה שבוחרים שאנדרטה זו תהיה ספר זיכרון שבו מסופרים תכונותיו הטובות של הנפטר. ישנם כאלה שבוחרים פעולות הנצחה אחרות כמו: תרומות למוסדות תורניים או ארגוני צדקה.

ישנו גם מנהג לעלות לקברו של הנפטר ביום מותו שזהו יום הזיכרון האישי. בנוסף לימי הזיכרון האישים, ישנן מדינות רבות בהן מדינת ישראל המקיימות ימי זיכרון ממלכתיים: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו יום הזיכרון הארצי שמתקיים בכל שנה.

דניאלה זוהר יתומת צה"ל, בת 17, מספרת: "מה שבדרך כלל הכי עוזר לי זה לשבת ולשתף את מה שאני עוברת, את הקושי עם מישהו קרוב אליי, כמו: אמא או חברה טובה. כמו כן, אני אוהבת לשמוע גם מוזיקה וזה עוזר לי להירגע.

נועה כרסנתי מספרת: "המוות של אבי השפיע מאוד על חיי בכל מיני סיטואציות

בחיים. לדוגמא: ביום יום זה השפיע על זה שאמי היא המפרנסת היחידה, לא ראיתי מערכת יחסים שתשמש לי דוגמה בעתיד. בבית ספר זה בעיקר העקיצה כשאני רואה את חברות שלי מבלות עם האבות שלהן ולי אין את זה".

מאיה זוהר, בת 14, יתומת צה"ל מחיפה מוסיפה: "זה מאוד קשה להיות יתומת צה"ל, כמובן שאני יכולה לשמור על קשר עם חבריי בשיחות טלפון ודרכים אחרות אבל זה שונה מפגישה פנים אל פנים. במחנה יש אווירת קבלה ושאני יכולה פתאום לבכות בלי קשר והם ישר יבינו אותי. חבריי ממחנות אלו הם החברים הכי טובים שלי ואני מתגעגעת אליהם.

איך מתגברים על הקשיים?

ההתמודדות עם רגשות השכול היא מאוד קשה! ישנם מגוון של דרכים להתמודד עם השכול. ישנם ילדים שמדברים עם הוריהם על האובדן, יש כאלה ששותקים. לכל אחד יש את דרך ההתמודדות שלו.

דרכי ההתמודדות עם האובדן לאחר סיום ההתאבלות העיקריים הן: הנצחה, ימי זיכרון, תמיכה בין בני המשפחה. תמיכה בין אישית היא מאוד חשובה. אולם, לא לכולם קל להביע את תחושותיהם, את הקשיים שהם חווים. לא לכולם גם יש את אותו בן אדם שהם יכולים לדבר איתו על זה. לכן, מציעים ללכת לגורם מקצועי במקרים שיש קושי מסוים לתפקד או שיש תחושת דיכאון כלשהי. הדרך הטובה ביותר היא למצוא מישהו לדבר איתו, כדי להביע את התח

ושות של אותו בן אדם שחווה אובדן מסוים. כל מי שעבר אובדן מסוים צריך לדבר עם מישהו, להביע את תחושותיו, אסור להשאיר שום דבר בבטן.

זה גם מאוד תלוי באיזה גיל אותו בן אדם חווה את האובדן. ההשפעה של אובדן הורה שונה מגיל לגיל. כל ילד יכול להגיב לזה אחרת. ילד יכול לשמוע על זה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום, יש ילד שרק ירצה לדבר על זה כי הוא פוחד. חשוב להבין גם, שלאורך החיים הילד יכול עוד להמשיך להתעסק בנושא והוא יתחיל לדבר על מות ההורה כמה שנים אחרי. הוא למעשה מעבד את זה כל פעם מחדש בשלב אחר בחיים. אך, צריך לפקוח עין ולהתייחס לכל התנהגות שונה מצדו. אם הוא מרגיש אשם או שמים לב לשינויים קיצוניים חשוב לדבר איתו על המקרה. לנסות לראות את נקודת מבטו, איך הוא חווה את זה.

דרך התמודדות חשובה נוספת היא: הנצחה, זו דרך טובה להנצחת זיכרונו של הבן אדם האהוב שנפטר. בפעולה זו הצער והכאב נהפכים להיות גורם לעשייה חיובית. ישנם מנציחים הבוחרים ל

עשות אנדרטת הנצחה. יש כאלה שבוחרים שאנדרטה זו תהיה ספר זיכרון שבו מסופרים תכונותיו הטובות של הנפטר. ישנם כאלה שבוחרים פעולות הנצחה אחרות כמו: תרומות למוסדות תורניים או ארגוני צדקה.

ישנו גם מנהג לעלות לקברו של הנפטר ביום מותו שזהו יום הזיכרון האישי. בנוסף לימי הזיכרון האישים, ישנן מדינות רבות בהן מדינת ישראל המקיימות ימי זיכרון ממלכתיים: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו יום הזיכרון הארצי שמתקיים בכל שנה.

דניאלה זוהר יתומת צה"ל, בת 17, מספרת: "מה שבדרך כלל הכי עוזר לי זה לשבת ולשתף את מה שאני עוברת, את הקושי עם מישהו קרוב אליי, כמו: אמא או חברה טובה. כמו כן, אני אוהבת לשמוע גם מוזיקה וזה עוזר לי להירגע.