זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד

לא בבית ספרנו? תחשבו שוב. ב-60% מהכיתות בבתי הספר בארץ התרחש תהליך של חרם נקודתי כלפי אחד מהתלמידים. תופעת החרמות הופכת לאט לאט ליותר נפוצה והיא לא מתכוונת לעצור.

מאת: בנלולו סתיו יב'5

"אחד מכל חמישה ילדים חושב על התאבדות בגלל בריונות בבית הספר"

אכן נתון קשה שמראה עד כמה תופעת החרמות היא תופעה קשה וכואבת. היא מבטאת את הפחד הבסיסי של האדם, חוסר קבלה חברתית. בעידן הטכנולוגי של היום, עם הופעת הטלפונים החכמים, תופעת החרמות רק הולכת ונהיית נפוצה יותר. תופעת החרמות שכיחה בעיקר בגילאי בית הספר היסודי אך יכולה להתרחש גם בתיכון ובמקומות עבודה. כל מי שמעורב בחרם נפגע בצורה כלשהי ללא קשר אם אתה המחרים, המוחרם, או העומד מהצד. המחרימים והעומדים מהצד זוכים לחיים שלמים של חרטות על מעשיהם בילדות ועל הנזק שגרמו לילדים המוחרמים. חרם חברתי בהגדרה הוא נידוי של אדם מסוים מהמעגל החברתי הקרוב אליו (במקרה שלנו נידוי של ילד מכיתתו). החרם מתבטא בכך שהילד המוחרם לא יוזמן למסיבות ולאירועים חברתיים. הילדים המחרימים ינסו לפגוע בילד המוחרם בכל דרך אפשרית (לצחוק עליו, לא לשבת לידו בכיתה, להפיץ עליו מידע שקרי, וכו'). הילד המוחרם מרגיש בודד, נואש, וחסר אונים. הוא יסרב ללכת לבית הספר וירצה "להעלים" את עצמו מהעולם. אם חרם היא תופעה כה קשה והרסנית, אז למה מי שמתמודד איתה הם ילדים?

אז למה לי חרם עכשיו?

לחרם, בניגוד לדעה הנפוצה, יש סיבות רבות ומגוונות. ברוב המוחלט של מקרי החרם אין סיבה הגיונית לבחירת הילד המוחרם. יש מקרים בהם הילד המוחרם הוא פשוט שעיר לעזאזל. לעומת זאת, יש מקרים בהם הילד המוחרם סוטה מהנורמה החברתית בצורה כלשהי (צורת דיבור שונה, צורת לבוש שונה, מנת משכל שונה, הפרעה או מוגבלות כלשהי, וכו').

זוהר אידל, בת 14 מאשקלון, עברה חרם בתקופת בית הספר היסודי. כיום לומדת במקיף עירוני ד' על שם יצחק רבין.

זוהר אידל מספרת: "אני חושבת שהסיבה המרכזית לחרם שעברתי היא שבאותה תקופה הייתי במצב של עודף משקל... המשקל שלי גרם לילדים האלה לסמן אותי כחוליה חלשה. הם ראו בעודף המשקל שלי כחולשה וניצלו את זה בשביל לצחוק עליי ולהעליב אותי".

הגורם העיקרי לחרם הוא רצונו של הילד המחרים להעלות את מעמדו החברתי ע"י הורדת המעמד החברתי של הילד המוחרם. בחלק מהמקרים הילד המחרים ייצור קבוצה של ילדים שתציק לילד עם מעמד חברתי נמוך יחסית. במקרים אחרים הילד המוחרם הוא חבר של הילד המחרים שמרגיש שחברו מאיים על מעמדו החברתי. ישנם ילדים בתוך הקבוצה המחרימה שיודעים שהחרם צריך להיפסק אך הם לא מעזים לדבר מכיוון שהם רוצים להעלות את מעמדם החברתי. סיבה נוספת לכך שילדים אלו לא מתקוממים כנגד החרם היא הפחד שלהם להפוך ל"מטרה" החדשה. ילדים אלו מפחדים שאם הם יקראו להפסיק את החרם, הם יהפכו להיות הילדים המוחרמים.

אביב אלון, בן 17 מרחובות, לקח חלק בחרם שהתרחש בכיתתו על אחד מחבריו.

אביב אלון מספר: "זה היה בבית הספר היסודי. הייתי חבר שלו אבל פחדתי לא לשתף פעולה. פחדתי שאם לא אשתף פעולה אז יחרימו אותי."

הדשא של השכן תמיד ירוק יותר

רחל בר יוסף דדון היא פסיכולוגית קלינית שעובדת באשדוד. בר יוסף דדון מתמחה בין היתר בטיפול פסיכולוגי ורגשי לילדים.

גברת בר יוסף דדון מציגה גורם נוסף לתופעת החרמות, גורם הקנאה. היא טוענת כי ישנם מקרים בהם בצד המוחרם עומד ילד או ילדה פופולאריים. במקרה זה החרם נובע מקנאה של הצד המחרים בצד המוחרם.

שנאת חינם זה לחלשים גורם נוסף לחרם הוא שמחה לאיד ושנאת חינם. ישנו ביטוי שאומר ש"ילדים הם אכזריים" ועפ"י מחקרים שנעשו, הוא נכון בהחלט. היה מחקר שהוכיח שילדים מפתחים שמחה לאיד כבר בגיל צעיר. במסגרת מחקר זה לקחו ילדים בגילאים בין 4-6 והעמידו בפניהם בחירה, לקבל מדבקות אטרקטיביות וחיזוקים אישיים או לראות בובה שמתעללים בה ומתאכזרים אליה מכיוון שהייתה לא חברותית. הרוב המוחלט של הילדים העדיף לצפות בבובה שמתעללים בה מאשר לקבל מדבקות. כלומר, רוב הילדים העדיפו לצפות בעונש שנותנים למישהו אחר(הבובה) על חיזוק אישי(המדבקות). מחקר נוסף שחקר את המוח האנושי גילה כי יש דפוס ייחודי של המוח בזמן שאנו מרגישים שנאה. מחקר זה גילה כי האזורים במוח מהם מגיעה שנאת האחר, אינם מערבים תהליכי חשיבה מורכבים במיוחד. כלומר, הנכונות וההיענות לשנאה משותפת היא כמעט אוטומטית.

"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם!"

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'

בית ספר למנהיגות

"רק משום שאתה יכול, לא אומר שאתה צריך" פתגם אמריקאי

גורם פחות נפוץ לחרם ביחס הגורמים האחרים הוא הרצון של הילד המחרים להשפיע על אנשים ולהנהיג את חבריו לכיתה. הילד המחרים מעוניין לפתח את הכריזמה שלו ע"י שימוש בכלים חברתיים כמו מניפולציות, שקרים, ותככים. גברת בר יוסף דדון טוענת כי: "הילדים מחולקים לקבוצות ולכל קבוצה יש מנהיג. מנהיגי הקבוצות הם בד"כ מאוד תחרותיים ומכוונים להיות ’האנשים הכי חשובים בחדר’. הרצון של המנהיגים להשפיע גורם להם לפגוע ברגשות של אחרים ובמקרים חמורים יותר לארגן חרם על ילד או ילדה מסוימים."

רחוק מהעין רחוק מהלב

בפייסבוק בוואטסאפ פורצי החוק מפרים איזון עושים ממך צחוק משפילים , רומסים חושפים סודות מילים בונות מילים מסכנות מדבר רע, יוצר איבה מדבר שלום, מוליד אהבה "שיר השיימינג" מילים ולחן: משתתפי היי סקול פסטיגל, מיכה שטרית וארקדי דוכין כיום, בשנת 2022, איך אפשר שלא לדבר על הטלפונים החכמים והשפעתם על התופעה. בעידן הטכנולוגי בו כמעט לכל ילד יש טלפון חכם, החרם נמשך גם אחרי שעות בית הספר. הוא מתבצע בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות כדוגמת פייסבוק ואינסטגרם. במסגרת החרם הילד מקבל הודעות נאצה ונפתחות עליו קבוצות שנאה ברשתות החברתיות. בד"כ החרם שנעשה דרך האינטרנט משפיע ופוגע בצורה יותר חמורה על הילד המוחרם. כתובות הנאצה והשנאה כלפי אותו ילד שמורות ומגובות לעד. מבחינת הילד המוחרם, הן תמיד שם ואין למחוק אותן. בנוסף לכך, האלימות המילולית המופנית כלפי הילד המוחרם דרך האינטרנט היא ברוב המקרים יותר חריפה וקשה.המצב בו הילדים המחרימים לא רואים את הילד המוחרם גורם לילדים המוחרמים לחוש כי האלימות המילולית "אינה שלהם". מצב זה מביא לכך שהילדים המחרימים מרשים לעצמם להשתמש באלימות מילולית קשה וחריפה יותר (ראה מקרים בעמודים 6-7).

הילד בסדר, סתם יום רע

לתופעת החרם ישנן השלכות קיצוניות הפוגעות בכל המעורבים בסיטואציה. בעקבות זאת, יוצאים ההורים בשאלה: איך אנו יכולים לדעת/לזהות אם הילד שלנו עובר חרם?

יש מס' סימנים/דפוסי התנהגות שלפיהם יכולים ההורים לזהות שילדיהם עובר חרם. אחד מדפוסי ההתנהגות הוא חוסר רצון משווע של הילד ללכת לבית הספר. נכון, לכל ילד ישנם ימים בהם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר אך כאן מדובר בחוסר רצון אחר. במקרה זה מתנגד הילד ללכת לבית הספר במשך תקופה ארוכה במיוחד. ההתנגדות תבוא לידי ביטוי באופן קיצוני ותתבטא בעיקר בצעקות. אם הילד מסרב ללכת לבית הספר במשך תקופה ארוכה גם אם אינו חולה, יכול להיות שהוא עובר חרם.

דפוס נוסף לכך שילד עובר חרם הוא שינויים תכופים במצב הרוח. ילדים בשנים הראשונות בבית הספר היסודי בד"כ לא יודעים להביע את עצמם במילים. כתוצאה מכך, יחולו שינויים משמעותיים בהתנהגות ובמצבי הרוח של ילד שעובר חרם. על ההורים לשים לב לשינויים בהתנהגות ובמצבי הרוח של הילד על מנת לזהות אם הוא עובר חרם.

יתר על כן, ילדים העוברים חרם ימנעו מפגישות עם חברים ומפעילויות חברתיות בשעות אחר הצהריים. הילד ירצה להימנע מאינטראקציה עם הילדים המחרימים או משתפי פעולה אחרים בשעות שלאחר הלימודים. אם הילד ימנע מרצון ממפגש עם ילדים אחרים, יכול להיות שהוא עובר חרם.

בשנת 2019 ילד בן 10, איתם תמיר, קפץ אל מותו בעקבות חרם שעבר בבית הספר. מהוריו נמסר: "כל אחד חכמולוג בבית, מאחורי המקלדת, רושם מה שהוא רוצה, אבל הוא לא מבין שבסך הכול יש שם ילד בן 10 שעובר חרם. הילד לוקח את זה מאוד קשה, הילד בוכה לנו כל היום שהוא לא עשה לו שום דבר, הוא לא ישן לנו בלילות". קרדיט: N12

זוהר: "אני יודעת שאני עדיין צעירה אבל תקופת החרם הייתה התקופה הכי קשה בחיי. הייתי חוזרת כל יום הביתה עם דמעות בעיניים ובוכה כל היום. הייתי עצובה באופן קבוע ורוב הזמן לא היה לי מצב רוח לעשות דברים. לא הייתי רוצה לאכול ובקושי הייתי ישנה. לא רציתי לצאת בכלל מהבית. היו לא ריבים כל בוקר עם ההורים שלי כי לא רציתי ללכת לבית הספר."

החרם מוביל להשלכות רבות על הילד המוחרם. גברת בר יוסף דדון גורסת כי " חרם פוגע בילד המוחרם במס' תחומי חיים. בתחום הבית ספרי חרם גורם לפגיעה ביכולות הלימודיות ובהישגים. בתחום הפסיכולוגי החרם פוגע לילד בביטחון ובדימוי העצמי באופן שישפיע עליו לכל אורך חייו. במקרים חמורים הילד המוחרם אף עלול לפתח דיכאון. לחרם ישנם נזקים שנגרמים גם בטווח הארוך כמו נטייה לפגיעה עצמית או חוסר שביעות רצון ממערכות יחסים וחברויות. במקרים קיצוניים שבד"כ אנו שומעים עליהם בתקשורת חרם יכול להוביל גם להתאבדות" (ראה מקרים בעמודים 6-7).

זוהר: "החרם פגע לי בצורה משמעותית בביטחון העצמי...בנוסף לכך, החרם פגע לי בתחושת האמון באנשים. יש עלי כיום הרבה מאוד מגננות ומאוד קשה לי להיפתח בפני אנשים...הרגשתי בצורה משמעותית את הקושי הזה להיפתח כשעברתי לחטיבת הביניים. התחלתי ליצור חברויות חדשות אך הרגשתי שאני לא מצליחה להביא את עצמי למקום של פתיחות שבו אני רוצה להיות."

"דוד-אל היה תלמיד בבית הספר אורט תעופה וחלל במעלה אדומים. הנערים שלמדו איתו השפילו אותו, היכו אותו והתעללו בו ללא הרף, עד ששם קץ לחייו בתלייה במקלחת בינואר 2011. דוד-אל בחר להתאבד לאחר שקרא התגובות שנכתבו על הקיר הציבורי שלו ברשת החברתית, תגובות שהיו חשופות לעיני כל חבריו". קרדיט: מודיעינט

הזמן עושה את שלו

חרם היא לא תופעה שנעלמת. אין פתרון אחד או "תרופת פלא" שיכולה להפסיק את החרם. החרם בסופו של דבר יעבור עם הזמן, אך השלכותיו ילוו את הילד המוחרם לשארית חייו. הדבר היחיד שהילד המוחרם יכול לעשות הוא לבקש עזרה (ממורים, מהורים, וכו').

זוהר: "אני חושבת שלבקש עזרה זו העצה הכי יעילה ושימושית שאפשר לתת לילד במצב כזה. ילדים לא אמורים להתמודד בעצמם עם דברים כאלה. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני לא יכולה לעבור את זה לבד והזמן הזה השאיר את הצלקות שלו...אם הייתי מבקשת עזרה בשלב מוקדם יותר, הייתי חוסכת לעצמי הרבה סבל ודמעות."

הורים רבים מחפשים לעיתים קרובות דרכים שבהן הם יוכלו לעזור לילדיהם בהתמודדות. ישנן מס' דרכים שניתן להציע על מנת לצמצם את הנזק שנגרם או לסייע לילד בהתמודדות עם החרם.

ההורים צריכים ליידע את הצוות החינוכי בבית הספר למצבו של הילד. על ההורים לשתף פעולה עם הצוות החינוכי ולדאוג שהוא נוקט בפעולות על מנת להפסיק את החרם על ילדיהם. בנוסף, על ההורים לא לפחד להיעזר בגורמים מקצועיים. ישנם יועצים ומדריכים רבים בעלי הכשרה פסיכולוגית שיכולים לעזור לילד לעבד ולהתמודד עם החרם.

זוהר: "אימא שלי לקחת אותי לפסיכולוג כדי שאוכל לדבר עם מישהו ולפרוק את כל מה שעובר עלי... הפסיכולוג מאוד עזר לי. הוקל לי שלא הייתי צריכה לשמור יותר דברים בבטן ויכולתי לספר לו הכול."

ההורים חייבים לגלות הבנה והזדהות כלפי מצבו של ילדיהם, ולא רחמים ושיפוטיות. על ההורים לגלות אמפתיה למצב, אך לא לשדר לרגע שהבריונות שנעשתה על הילד היא מוצדקת.

דרך נוספת שתעזור לילד להתמודד עם החרם, היא יצירת מרחב חברתי מעבר לקבוצת הכיתה, כגון תנועות נוער או חוגים כאלה ואחרים. יצירה של מרחב חברתי כזה תגרום לעלייה בביטחון העצמי של הילד.

נופר מזרחי, אם ל-3 ילדים מבאר שבע, אחד מילדיה עבר חרם בתקופת בית הספר היסודי. עזרה לילדה להתמודד עם החרם ע"י יצירת מרחב חברתי מעבר לקבוצת הכיתה.

נופר מזרחי מספרת: "לא ידעתי מה לעשות עם הילד. החרם כבר נגמר אבל עדיין לא היו לו חברים. חברה שלי סיפרה לי על חוות סוסים בעיר והמליצה לי לקחת אותו לשם. לקחתי אותו לשם והוא פרח. הוא הכיר חברים חדשים שאיתם הוא בקשר טוב עד היום. הוא אהב את הסוסים ואת האווירה. אני מרגישה שהחווה שינתה אותו ועזרה לו להתגבר על מה שהוא עבר."

אין לדעת מה צופן לנו העתיד, אך יש תמיד לקוות שתופעת החרמות בסופו של דבר תיעלם והילדים יוכלו לחוות ילדות נורמטיבית.