דרוש ריפוי/ טור איש

"אם אלה החיים , לאן כולם רצים אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר" ( "אם אלה החיים" קרן פלס)

מאת: יעל פוגילבום, יא' 5.

אני חושבת שכולנו מחפשים קצת אושר באפלה הזו שירדה עלינו וקראה לעצמה מציאות, החיים בזמן מלחמה. לא פשוט להמשיך לנהל חיים רגילים בטח שלא אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר. בשבעה באוקטובר קמתי לצליל האזעקה המבהילה שמיד התקיפה את גופי בחרדה ובו זמנית הכינה את נפשי לסבב לחימה נוסף מול עזה שכמוכר לי אמור להסתיים אחר זמן מה ולא נרגיש שקרה משהו מיוחד שאנו לא רגילים אליו כמדינה שחיה תחת איום מתמיד משכנותיה.  זה לא היה המקרה באותה שבת נוראית . אני הרגשתי לראשונה שהחיים שלי נתונים על כף של מעשיהם ופעולותיהם של אחרים.  ברגע שהודיעו על חדירת המחבלים אוטומטית קרה לי איזה סוויץ' בראש שסימן לי שקרה פה משהו אחר. נלחצתי. פחדתי. הייתי חסרת אונים. מה לעשות עכשיו. לברוח? זה לא צעד גדול מידי? אמא שלי ואני מיד ארזנו בגדים ועברנו לדירה של סבתא שלי שמצוידת בממ"ד, דבר שהרגיע אותי. אמרתי לעצמי יש ממ"ד וראיתי בטלוויזיה שהוא הציל המון אנשים שהיו תחת מתקפת המחבלים, אז אני רגועה. מיד עשיתי דבר אחר שלא היטיב לנפשי ובטח שלא הרגיע- הדלקתי טלוויזיה ,הרי אני חייבת להיות מעודכנת בכל שינוי קטן. כך היה בשבוע וחצי הראשון למלחמה, מין חיברתי את עצמי עם כבל לטלוויזיה ולא היה מי שינתק אותי. אמא שלי ניסתה להעסיק אותי ולדעתי גם לעודד את עצמה תוך כדי ולנסות לחזור לשגרה כי זה הפתרון, היא התחילה לזרז אותי להתכונן למבחן בהיסטוריה שהיה אמור להיות לי כמה ימים אחרי שהכל התחיל , ואני עדיין הייתי במחשבה שאנחנו חוזרים ללימודים . עדיין לא עיכלתי שכנראה אלה החיים שאני נמצאת בהם עכשיו. חיים תחת פחד, תחת כמיהה להיאחז בכל דבר שהיה מוכר ובטוח לנו קודם, כמיהה לחזרה לשגרה, לרגיעה. הכל היה מסובך ,הכל היה טרי, וכל מה שראיתי בטלוויזיה זה את החיפוש הבלתי פוסק אחר התשובה לשאלה: מי אשם? .מה שבטוח זה שאני לא יודעת ואולי גם אף פעם לא נדע, אבל אנחנו ממשיכים לצבור ולצפות בהמון עדויות של תצפיתניות שמספרות את הסיפור מהצד שלהן, מי יודע מי באמת אשם?. בכל אופן אני חושבת שצריך להפסיק עם רגשות האשמה ולהתחיל לטפל בנפש שלנו שחטפה שוק מאוד קשה ושילמה קצת ביוקר. אנחנו צריכים לחזור לחפש את האושר בהתנהלות היומיומית שלנו שלפני כמה שבועות נקטעה לנו פתאום. לא אשקר ואגיד שלי זה לא קל , לא קל לחזור , לא קל להיות ,

פשוט להיות, לפעמים הראש במקום אחר , ולא צריך לרוץ, אולי פשוט לנוח.  אתמול צץ לי סרטון שבו קרן פלס, אחת מהיוצרות האהובות עלי שרה דואט עם אימא שביתה חטופה כעת בעזה. הן שרו שיר של פלס שהיה אהוב במיוחד על הבת החטופה והחברה הכי טובה שלה. משהו בכאב של האימא הועבר דרך השיר ויכולתי להרגיש את עצמי מרגישה אותה ואת התחושות שלה. איך בכלל זה להתמודד עם חלק ממני שכבר לא לידי עכשיו?. אני בטוחה שלא פשוט. הקשבתי לדואט, ועם כמה שהוא היה חזק ומוחץ את הלב הוא גם העלה בי חיוך של תקווה. מוזיקה בזמן הזה זו איזושהי בריחה בשבילי שמשכיחה ממני את מה שקורה. ואם קודם המנגינה היא הדבר שהייתה נותנת לשיר תשומת לב יותר, כעת אלו המילים, כי למילים יש משמעות, הן בורכו  בתכונה להכיל הכול, להכיל משמעות ולהכיל אותי שמקשיבה להן ומתרפה מהן. דרוש ריפוי. דרוש.